כתב עברי קדום – הכתב העברי הקדום ביותר הידוע הוא ככל הנראה כתובת שמית עתיקה על אבן בזלת
שנמצאה במדבר הנגב של
ישראל.
הכתב הזה הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי שהיה נהוג בקרב תושבי ממלכת יהודה וממלכת ישראל במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה.
האלפבית העתיק מייצג את הפשטות והאלגנטיות שתמיד נקשרו אליו בתרבויות ובחברות שונות לאורך זמן.
ההיסטוריה של הכתב העברי
עד מלכות החשמונאים הכתב העברי העתיק עדיין שימש בערבוביה עם הכתב הארמי,
אולם לקראת המאות השנייה והראשונה לפנה"ס פסק השימוש בקרב היהודים בכתב העברי העתיק למעט לצרכים סמליים או מקודשים.
וריאציה ספציפית שלו ממשיכה להיות בשימוש בקרב השומרונים גם כיום.
במאות הראשונות לספירה התגבשה צורתו של הכתב הארמי כפי שהיה נהוג בקרב היהודים, והוא קיבל את צורתו המרובעת, המהווה אב-טיפוס של הכתב העברי של ימינו.
אותיות הכתב העברי העתיק
את הכתב העברי העתיק היו כותבים מימין לשמאל.
לא היו מותירים רווח בין המילים ואף כאשר הסתיימה השורה באמצע התיבה,
היו ממשיכים אותה בשורה שלאחריה, כאשר לצורך סימון המילים הפרידו ביניהן על פי רוב בנקודה •.
לעיתים, כדי לציין סיום משפט הוסיפו קו אנכי |, כך במצבת מישע, למשל.
הכתיב הוא חסר, ללא אותיות סופיות וללא אמות הקריאה כמעט.
עם הזמן מופיעים בהדרגה סוגים שונים של אמות קריאה, עד לקבלת הכתיב המלא של מגילות מדבר יהודה.
להורדת כתב עברי קדום – לחצו כאן
